"אבל תגידי, את מי זה יעניין?"

תמונה של מדבר עם שמיים - פוסט: אבל תגידי, את מי זה יעניין?

פעם ביום מרימים אלי כותב.ת שאוהבים מאוד את עבודתם וכתיבתם עיניים מלאות ספק ושואלים אותה שאלה חוזרת, כל כך חוזרת, שהחלטתי לכתוב את התשובה, לצלם אותה, ולהפנות את הבא שישאל לסרטון. מנחשים את השאלה?

"אבל תגידי, את מי זה יעניין?"

בואו נתחיל מהתחלה.

הצורך לכתוב עולה, מחשבה חוצה לנו את השמיים, מצד לצד.

אנחנו מתבוננים בה, ומבינים שיש כאן משמעות, ערך, יופי, רגש, והולכים לכתוב אותה במחברת שיש לנו על השולחן, בדיוק לרגעים כאלה, או סתם על דף מזדמן שהתמזל מזלו, או על טישו שיש לנו בכיס. רק לא לשכוח!

אנחנו כותבים שתי שורות, והן כל כך משמעותיות, שאין שום אפשרות לעצור את הכתיבה שזורמת בעקבותיהן. אחרי עשרים דקות כתיבה, ההמחשבה מונחת על הדף או הקובץ, ואנחנו עוד מרגישים את התחושה הטובה הזו של ביטוי עצמי במילים הנכונות, של רעיון טוב שעלה מעומק התחושות, ברגע שקט שאיפשר לו את זה.

אבל חמש דקות אחרי כן, מגיעה שוב המחשבה שאנחנו כבר מכירים: את מי זה יעניין? למה שאני אכתוב את זה?

אז אני אגיד לכם למה:

כי אני צריכה, רוצה, משתוקקת, כמהה, לכתוב את המחשבה הזו שעלתה.

היא עלתה וצפה, והיא משמעותית ויפה עבורי, ואני רוצה לכתוב אותה.

אני רוצה אותה כמו שהחברה הקדרית שלי מזילה ריר מול גוש חימר חום ולח.

הצורך בכתיבה הוא קודם כל שלי. אני צריכה להיות כותבת, לפני שאני צריכה קורא.

"אבל כשאני כותב, אני רוצה להניח קורא בצד השני של הקו" אתם חושבים עכשיו. כתיבה היא אקט של תקשורת, מוען – נמען, לא?

כן. אבל זה אחר כך. כי הכתיבה שלי לא תלויה בקיומו של קורא. הדבר הראשון שאני זקוקה לו, כאדם כותב, הוא קודם כל הכתיבה עצמה. כל השאר הן תופעות לוואי הנגררות ממנה, הקאות ושלשולים. אן למוט, מחברת הספר המופלא ציפור ציפור אמרה: "הגמול על הכתיבה הוא הכתיבה עצמה".

תגידו, אם אין קורא שם בחוץ?

אם נותרתם אחרונים בעולם, במערה בלפלנד, קוטפים חמציצים למחייתכם. נגיד עם הכלב שלכם ששרד. והתשוקה לכתוב ולבטא עולה בכם, ומחשבה יפהפיה, משמעותית ונוגעת מגיעה. תגידו לעצמכם: אין כאן אף אחד, למה שאני אכתוב?

או – שכיוון שיש לכם את כל הזמן שבעולם, וכל השקט שבעולם להיענות לכמיהותיכם ולתשוקותיכם, תשבו ותכתבו, ותיהנו מזה כל כך שכעבור 2000 שנים נער ונערה שיחפשו פרטיות ושקט, יגלו את המערה שלכם תחת גבעת חמציצים, וידהמו לראות איך כל קירותיה האדמדמים חרותים בכתב עגול ומסודר, של מי שכל הזמן שבעולם היה בידיו כדי לחשוב על כל מילה שצפה ועלתה לו מבפנים, כי מה אכפת לו? הוא לבד בעולם, או ככה לפחות הוא חשב.

והוא יבקש ממנה לשבת לה בנוח, על מצע של עשב רך, וילך הלוך חזור לאורך קירות המערה ויקריא לה הכל. וזה יהיה סיפור אהבה כל כך מרגש שהוא יציע לה לחיות איתו לשארית ימי חייהם מרוב קסם ויופי, ואחר כך הם יתחרטו. סתתאם. דימיינתי אותם שם במערה, קריר ונעים וירוק שם, ומלא חמציצים.

אז הנה הדבר הנכון לעשות:

כשהמחשבה "את מי זה יעניין? למה שאני אכתוב את זה?" עולה, אנחנו עונים לעצמינו: ברור שאני אכתוב. ודאי וודאי. נהיר וברור כשמש בצהרי הקורונה. גל ב'. אני רוצה לכתוב. אז אני כותבת. קודם כל בשבילי. קיפצו לי. אחר כך בשבילכם, אם תרצו. ואם לא – זה בסדר גמור. כי אני את שלי כבר קיבלתי, לגמרי. פלוס פלוס.

בואו נראה מה קיבלתי:

חיבור פנימי עמוק לעצמי. לא מובן מאליו.
רעיונות נפלאים, שהצלחתי ללכוד כשהגיעו, שתיתי אותם אל הדף
ביטוי. ויסלבה שימבורסקה, זוכת נובל לשירה 1996 כתבה: " חיפוש המילה הנכונה והצבתה בסדר מסוים הם משחק מהנה מאוד"
פיסת יופי במילים, שאני יצרתי.
עכשיו, אם עוד מישהו רוצה ליהנות מזה, סבבה. שיהנה לו. אבל לא בשביל זה עשיתי, יצרתי, כתבתי, והתפננתי לי עד כלות. [יש מעט מאוד דברים שהם יותר מהנים מכתיבה, אבל זה לפוסט אחר].

נתקו סיבה מתוצאה!

קודם כל כותבים.

ובמצב הטוב, המסופק והנינוח הזה, אנחנו אומרים לעצמינו שאחר כך נראה מה נעשה בהמשך, אם נעשה. הקריאה, התוצאה, לא קשורה לסיבה, הכתיבה.

קודם כל כותבים.

אז יאללה לכתוב, ונתראה בפוסט הבא.
וכאן אפשר לצפות בסרטון המצולם ביוטיוב