איך מגיעים למה שאף פעם לא מגיעים אליו?
כלומר – הכתיבה.
הדבר שהכי קל לדחות, למסמס, לעמעם ולטשטש.
היא הרי לא קשורה באופן ישיר למשימות היומיום הבוערות: עבודה, הורות, לימודים, בית.
המשימות שבראש סדר העדיפויות העולמי, ולא משאירות מקום או זמן לאחרות.
למי נשארה עוד טיפת כוח בתום יום עבודה לשבת לכתוב?
עיזבו לכתוב, לקרוא – נשאר לכם כוח?
אז איך זה קורה בכל זאת?
איך השכנה, זו שהדשא שלה תמיד ירוק, מספיקה גם לכתוב, גם לקרוא, וגם להתאמן שלוש פעמים בשבוע? למה היא קיבלה 30 שעות ביממה, ואני רק 24? הכי לא הוגן.
אז הנה הסוד:
כשאנחנו קובעים לעצמנו משהו מחוץ ובנוסף למשימות היומיום השגרתיות, משהו כמו אורתודנט לילדים, מאלף לכלב, הופעה שמזמן רצינו לראות ועכשיו יש כרטיסים, סדנת אפיית לחמי כוסמין, סופשבוע כתיבה בצפון (טריילר) – כשכזה דבר קבוע לנו ביומן – כל היום מתארגן סביבו, אנחנו בעצמנו מאורגנים עליו פנימית, ואנחנו מגיעים. אם צריך – אפילו עם הילדים.
נכון?
זה הכל. מה שהיה צריך להוכיח.
אנחנו מתייחסים לכתיבה שלנו בפרט, וליצירה שלנו בכלל, באותה רצינות, כלומר:
מכניסים אותה ליומן.
אנחנו שואלים את עצמינו, כמה זמן בשבוע אנחנו יכולים להקדיש לכתיבה? פעם? פעמיים? שלוש? מתי? באילו ימים ובאילו שעות?
ואת זה סוגרים ביומן.
ואז מתחולל הפלא הגדול:
כל היום כולו מתארגן סביב השעה הזו שסגרנו לנו.
זה רק מצריך להתייחס אליה כאל "פגישה ביומן", כלומר – משהו שמוכרחים להתייצב אליו.
ונס נוסף:
אחרי שלוש – ארבע פעמים שבהן קבענו פגישה עם עצמינו והגענו אליה לבושים, חתיכים ומבסוטים, משהו מתחיל להתחולל בתוכנו, אנחנו מבינים שדברים אפשריים גם מעבר למעגל הצר של השוטף. אנחנו מתחילים להבין שזה לא עניין של זמן, זה עניין של התארגנות, התכוונות, והתכווננות.
רווחה פנימית מתפשטת ומתחילה לייצר עוד מעצמה:
אנחנו כבר כותבים, אז מתחשק לנו גם לקרוא, או להשתתף בסדנת כתיבה.
ונס נוסף:
איכות היום-יום, השוטף עצמו, משתדרגת פלאות.
אנחנו כבר לא רק ממלאים משימות הכרחיות, אנחנו מקבלים אנרגיה, עושר, ורווח נוסף מהפעילויות הנוספות שלנו, ועם תוספת הכוח הזו, והמרץ, העידוד, והסיפוק, אנחנו גם טובים יותר לעבודה שלנו, לילדים, כי יש מקום גם לנו, ואנחנו לוקחים בחשבון גם אותנו.
