אני כותבת גרוע!

תמונת אישה כותבת במחברת עם עט על יד חלון. פוסט: אני כותבת גרוע!

שאלה:

אני כותבת רע. אל תשאלי איך אני יודעת, בדקתי את זה מספיק פעמים. פשוט צאי מתוך נקודת הנחה שאני צודקת. השאלה היא אם עלי להפסיק לכתוב?

בתהיה,

תמר.

תשובה:

תמר יקרה,

את רוצה להפסיק לכתוב?

"לא. אני מאוד אוהבת לכתוב".

אז זו התשובה, וזה כנראה הפוסט הכי קצר וממצה שנכתב ever.

"זה לא כל כך פשוט כמו שאת חושבת. שנים אני משתתפת בחוגים ובסדנאות לכתיבה יוצרת,  אוהבת לכתוב, לדבר על כתיבה וקריאה, מכל תחומי העניין זה מה שאני באמת אוהבת לעשות. אבל נמאס לי להיות הכי גרועה בכל קבוצה שאני מגיעה אליה, ואם אני לא יכולה לעשות את זה כמו שצריך, אולי עדיף שלא אעשה את זה.

לא ברורה לי הקביעה הזו ש"אני כותבת גרוע", והיא בעייתית מכמה בחינות:

היא לא לוקחת בחשבון נתון בסיסי ופשוט, שהיכולת להשתפר בכתיבה, כמו בכל תחום אחר, היא אינסופית, ודאי כשהקורבן הנדון אוהב מאוד לכתוב.

קשה להסכים עם המסקנה הנחרצת שאת כותבת רע, אבל בואי נלך עם הקו שלך. נניח שאת כותבת רע, אפילו רע מאוד. אז מה?

את מי עלייך לרצות? לאיזה מולך עלייך להקריב קורבנות? אם אני אוהבת לשחות להנאתי, אבל אני לא מתאימה לשחיה אולימפית, אסור לי לשחות?

"זה לא אותו דבר"

למה לא?

"כי שחיה היא פעולה שלא צריכה לייצר תוצר. כתיבה אמורה לייצר טקסט, וכדאי שהוא יהיה טוב."

ההתמקדות בתוצר המוגמר, במקום בדרך אליו, היא טעות שמובילה להחמצה גדולה.

כתיבה, כמו שחיה, כמו ציור, ובעולם שפוי בעצם כמו כל דבר, היא קודם כל להנאת העוסק בה. אם את נהנית ואוהבת לכתוב אין כאן שום שאלה. את לא חייבת שום דין וחשבון, וגם לא תוצרים, לאף אחד, והאמת היא שאני לא רואה שום אפשרות שבמצב שבו הכתיבה כל כך חשובה ומשמעותית עבורך, הטקסטים שאת כותבת יצאו לא טובים.

בואי אספר לך סיפור: לפני כמה שנים נכנסה למשרדי בהוצאה לאור אישה נאה שנראתה כבת שישים, שיער שחור ארוך ומתולתל, הציגה עצמה כוורדית מרמלה, והניחה על שולחני ערימת מחברות עבות ומהוהות, שכל אחת מהן הייתה עטופה בבד אחר, בתפירת יד. היא אמרה שאלה מחברות שירים שהיא כותבת מגיל ארבע-עשרה, נפתחת לה עכשיו תוכנית חיסכון, והיא מבקשת להוציא לעצמה ספר שירה. היא פתחה את אחת המחברות וקראה לי שיר על השפעת ריחן של עוגיות קינמון שאפתה ביום שישי בצהריים על בני הבית והרחוב כולו. הרגע הזה צרוב בי כרגע מכונן. מולי עמדה אישה שכותבת מילדותה, שמחוייבת לכתיבתה ואוהבת אותה ולא סופרת שום דבר אחר.מלבד הצורך שלה לכתוב, להתבטא. תחושתי ברגע הזה היתה שכבוד גדול הוא לי לאפשר לה לצאת לאור, וללוות אותה לאורך התהליך. הצמדתי לה עורכת ספרות שסייעה לה בבחירת הטובים מבין השירים, והיא יצאה לאור תרתי משמע. אני בטוחה שיש קהל שהספר האישי הזה יעניין אותו, ויש קהל שלא. אבל לא בזה העניין.

ואם הסיפור הזה נראה לך פריפריאלי מדי, בואי נלך לטופ של הספרות העברית וניקח דוגמא גם משם. בשנות השישים ביקשו לפרסם את שיריהם בכתבי העת הספרותיים שלושה משוררים צעירים, בני פחות מעשרים, לא מוכרים לחלוטין. שיריהם היו אחרים ושונים ממה שהיה מקובל בשירה העברית עד אז. כאשר עורך של כתב-עת שנהג לפרסם שירה עברית צעירה, חדשה, טובה בעיניו, רצה לפרסם חוברת המוקדשת לשלושתם, ביקשו ממנו המשוררים הותיקים והמוכרים שלא יעשה כן משום ש"זו לא שירה".

הוא פרסם בכל זאת. קוראים להם יונה וולך, מאיר ויזלטיר ויאיר הורביץ, משוררים שזכו להכרה כמשוררים חשובים, מן המשמעותיים והטובים ביותר בתולדות השירה העברית.

עיזבי אותך משטויות. בוודאי שאת צריכה להמשיך לכתוב.

מבלי לחשוב על אף אחד ועל שום דבר מלבד עצמך והנאתך מן הכתיבה.

כתיבה היא דרך חיים. כשאת כותבת את עובדת על משהו משמעותי לך, מקשיבה, מתבוננת, פתוחה לקלוט. כשאת כותבת את מתחברת לעצמך פנימה, מבטאת את עצמך.

"אז את מציעה לי לשבת לבד בחושך בלי חברים ולכתוב לעצמי? כי לחוגי כתיבה אני כבר לא מסוגלת ללכת. "

אני מבינה את הצורך שלך בחברתם של אנשים כותבים כמוך, הוא מבורך. יש לי רעיון בשבילך: בעולם זו תופעה מקובלת מאוד: אנשים שמייסדים לעצמם קבוצות כתיבה קטנות, שנפגשות אחת לכמה שבועות, בבית קפה, או בביתו של אחד מהם, ועובדות יחד. זה קיים גם בארץ. פני לשניים שלושה מבוגרי אחד החוגים שהשתתפת בהם, או אפילו פרסמי מודעה בפייסבוק או בקהילות ספרותיות, וצרי לך להנאתך קבוצת כתיבה קטנה. כשתמצאי את האנשים הנכונים אתם תהפכו למשפחה קטנה. ישנן קבוצות כאלה שעובדות יחד לאורך שנים. במפגשים שלכם תוכלו לכתוב תרגיל משותף, לערוך יחד טקסט שכתב אחד המשתתפים, כל אחד בתורו, כשהמטרה היא תמיד לקדם ולפתח זה את כתיבתו של זה, ממקום בונה ואחראי. חזקי ואימצי, והמשיכי להנות מן הכתיבה.

פורסם ב"וואלה! תרבות" 23 במאי 2016 https://e.walla.co.il/item/2963476