הגמול על הכתיבה הוא הכתיבה עצמה

תמונת חתול עם פה פתוח ולשון בחוץ, נראה כמו צוחק. פוסט: לא לחשוב על הקורא!

שאלה:

אני כותבת רומן כבר יותר מחצי שנה. ההשקעה אדירה:

מאות שעות עבודה (עד שאסיים, זה כבר יהיה אלפֵי) ותעצומות הנפש הכרוכות בנגיעה במקומות הכי אמיתיים, בפצעים הכי עמוקים.

האם יהיה לכל זה גמול?

תסריט מבהיל, שצץ במוחי מדי פעם, הוא שהספר יצא לאור ומנת חלקו תהיה התעלמות. קוראים בודדים (בן-זוגי, בת-דודי, וחברתי הטובה) יקראו בו (או לפחות כך יאמרו), והוא ישקע אל תוך השכחה.

למי אני עמלה?

בספקות ובפקפוקים,

שרון.

תשובה:

שרון יקרה,

התסריט הקודר שתיארת בהחלט אפשרי.

אכן יתכן,  שבמשך שנים תכתבי ספר שרק אנשים בודדים יקראו, בסופו של דבר.

מצד שני, יתכן גם שהוא יעורר הד ומענה בלבבות רבים. מה שבטוח הוא שאנחנו לא יודעות. הכול יתכן ואפשרי.

לכן, לאור העובדה שלא מובטח לך, מראש ובביטחון, קהל קוראים נאמן וגדול, אולי תרצי לבחור שלא לכתוב? אולי ההשקעה והסיכון גדולים מדי?

"ממש. כאילו שיש לי ברירה."

מדוע אין לך ברירה? את יכולה לצאת להליכה, ללכת לסרט, לנסוע לחו"ל, או לקפל כביסה.

"את מיתממת. את יודעת שאין לי ברירה אלא לכתוב את הספר הזה".

נכון. השאלה היא אם את יודעת את זה?

"כן, בוודאי. אם הייתה לי ברירה, לא הייתי כותבת. אבל אם לא אכתוב – גם לזה יהיה מחיר. אולי אפילו יותר יקר"

איזה מחיר? מה תשלמי אם לא תגשי לכתוב כשהצורך עולה בך?

"אהיה אומללה, לא מבוטאת, לא מוגשמת, לא עובדת על מה שאני רוצה לעבוד עליו. תקשיבי, אני רואה לאן את חותרת, אבל זה לא פותר את הבעיה: גם אם אני מוכרחה לכתוב מסיבותי שלי ומרצוני החופשי, זה עדיין לא אומר שאני לא מניחה קורא בצד השני של הקו. אני רוצה שדברי ישמעו."

את צודקת. והם כנראה גם ישמעו, אנחנו רק לא יודעות באיזה היקף ואופן.

בואי נעשה הפרדה בין שלב הכתיבה ובין שלב ההוצאה לאור והפרסום, שהם שני עולמות שונים לגמרי.

ברגע ההוצאה לאור את משחררת את חוט העפיפון, ומניחה לו לעוף כרצונו.

זה יוצא משליטתך, ומכאן ואילך לא תלוי בך יותר. ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו.

החדשות הטובות הן שהגמול על הכתיבה אינו פרסומה, או הוצאתה לאור.

"אלא?"

הגמול על הכתיבה הוא הכתיבה עצמה.

כשאת כותבת, את מציבה את עצמך  בראש סדר העדיפויות העולמי: מקדישה זמן ותשומת לב לעצמך ולעולמך הפנימי, ולביטוי שלהם.

זה לכשעצמו סיבה טובה ומספיקה כדי לכתוב. אבל יש עוד.

כשאת שרויה בתוך תהליך של כתיבה את מסתובבת בעולם פתוחה וקשובה לקלוט את היופי ואת הכאב, בוחרת עבורם את המילים הנכונות, המתאימות, המדויקות, ומבטאת את כל הגודל הזה במילים.

כשאת כותבת את מרפאה את עצמך, משום שאין דרך לכתוב מבלי לגעת בפצעים הכי עמוקים של הנפש. הסיבה לכך שמי שרוצה לכתוב אינו עושה זאת היא משום שאינו יכול לגעת ולשהות זמן מספיק בתוך המקומות הכואבים כדי לבטא אותם.

אבל יש עוד.

כתיבה הופכת אותך למודעת. קחי לך רגע הפסקה ולכי לקרוא את שירו הנפלא של דן פגיס "כוח המשיכה" על חקירת עמקי וגאיות נפשו, ההופכת שטחים מתים לחיים. (דן פגיס, כל השירים, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, עמוד 257)

כשאת כותבת את עוזרת לעצמך, ולאחרים, שיזהו את האמת במה שאת אומרת בתוך חייהם שלהם. את הופכת אותם ואותך לפחות בודדים.

כשאת כותבת את הופכת לקוראת מיומנת ומשוכללת יותר.

ומעל לכל, רגעי הסיפוק וההנאה שבעצם הכתיבה, תחושת ההתעלות, אינם דומים באיכותם לשום דבר אחר שאני מכירה (אל תעשי בדיחות עכשיו. אני לשם שינוי רצינית לגמרי.)

אגב, לא מוכרחים לכתוב רומן. אפשר גם לכתוב שירים, סיפורים קצרים, נובלות, סיפורי ילדים.

גם אם את ספרך יקראו שלושת קוראייך הנאמנים – אָת אֵת שלך קיבלת עוד בטרם קראו.

כי אין כל קשר בין הפרס, הגמול והרווח המובנים בתוך תהליך הכתיבה עצמו, ובין ההד והפרסום שתעורר או שלא תעורר הוצאה לאור.

אלה הם בונוסים, או תופעות לוואי של הכתיבה, תלוי מאיפה את מסתכלת על זה.

פורסם ב"וואלה! תרבות" 18 בינואר 2016 https://e.walla.co.il/item/2925191