החופש לא לדעת

תמונה של ציפורים לבנות גדולות דואות על רגע השמיים. פוסט: החופש לא לדעת

המינגווי אמר: "הטיוטה הראשונה של כל דבר היא זבל", ולא כי הוא זלזל בה.

אן למוט קוראת לזה 'טיוטה ראשונה מחורבנת', פול אוסטר ודוד גרוסמן קוראים לזה הרפתקה, רונית מטלון קוראת לזה להסתכן. כולם – מתכוונים לאותו דבר, לשלב הראשון של הכתיבה,

לרגע הזה שבו אנחנו מתחילים ללכת בדרך לא ידועה, לא מוחלטת מראש. לצאת להרפתקה שבה אנחנו – מסכימים לא לדעת.

איך עושים את זה? בואו נראה קודם איך לא:

אבות ישורון אמר בריאיון לבתו הלית ישורון בעיתון "חדרים": "זה ההרגל שממית השיר".

במילים אחרות, המוכר, השגור, הידוע, ממית את השיר? מדוע? כי אנחנו הולכים אליו כברירת מחדל ואז עובדים עם החומרים המוכרים, הידועים.

בתהליכי כתיבה, אנחנו מחפשים את החדש, היצירתי, המפתיע. הלא צפוי, הלא ידוע – כחומרים לכתיבה. את מה שאנחנו יודעים, אנחנו כבר יודעים. עכשיו אנחנו רוצים את מה שלא:

אנחנו רוצים להגיע לחומרים מקוריים שלנו שנמצאים במקומות פנימיים שעדיין לא דרכנו בהם, בזכרונות, בחוויות, ברעיונות, אלה שלא בשלוף, שלא במוכן.

המצב של הטיוטה הראשונה הוא שמאפשר הגעה לחומרים האלה. אז אנחנו מראש קוראים לה מחורבנת, ומשחררים את עצמינו מכל יומרה, בשלב הזה, לכתוב טוב. כרגע יש לנו מטרה אחרת לגמרי, לשחרר סתימות, לאפשר זרימה של חומרים מבפנים – החוצה, מלמטה – למעלה בצינורות, בכלל אנחנו אינסטלטורים כרגע.

איך עושים את זה?

באמצעות שלב ראשון של כתיבה חופשית, אינטואיטיבית ונשפכת לגמרי. אנחנו כותבים כל מה שרוצה להיכתב, בלי לתכנן, בלי להתכוון,

והשיטה היא של דבר גורר דבר, פרט גורר פרט, זיכרון אחד מציף ומעלה זיכרון נוסף.

אין דרך מסודרת, אלגנטית, מובנית ומפוקחת  להגיע לחומרים שנמצאים עמוק יותר. אלא רק בדרך שנותנת לדברים להישפך מעצמם, התפקיד שלנו הוא לעזוב. והאמת היא שזה שלב כיפי, מהנה ומפתיע. כשחומרים חדשים צפים ועולים, והתחושה היא של מקוריות והתחדשות.

      זה הרגע המשמעותי ביותר בעיני בתהליך הכתיבה – הצומת שבה אנחנו בוחרים אם אנחנו מאפשרים או לא, מסכימים להסתכן, או לא. מכאן הכל מתחיל, בזה הכל תלוי. הרגע הראשוני הזה – הוא שיקבע את איכות הכתיבת.

וזה אומר ש"טיוטה ראשונה" היא מצב תודעתי יותר מאשר היא טקסט: לא אכפת לנו מה אנחנו כותבים, אכפת לנו איך אנחנו כשאנחנו כותבים אותה.

העמדה הפנימית הזו היא כנראה המתנה הגדולה ביותר שאדם יוצר יכול לתת לעצמו.

כשאנחנו מתרגלים את השלב הזה בסדנאות הכתיבה שלי, המשפט שאני שומעת כשהעיניים מורמות נוצצות מן הכתיבה הוא: "לפני שכתבתי את זה – בכלל לא חשבתי על זה".

בשלבים הבאים, כשהחומרים כבר צפו ועלו, מגיע שלב הבוחר, שבו אנחנו מתורגלים היטב J שוב ושוב, הבחירה עם מה מתוך השפע שנכתב נעבוד, ומה נשמור לאחר כך. ואז אפשר לעבור לטפל בהיבטים נוספים של הטקסט:  דמויות, מבנה, ליטושים, אלה הטיוטות המתקדמות יותר, השניה והשלישית, ועליהן נדבר בסרטונים הבאים.

חג שמח! חג חופשי, עם חירות בתהליכי היצירה שלנו, החירות להגיע לכל מקום פנימי בתוכנו, וגבוה ורחוק בדימיון, החופש לבדוק לנסות ולהתנסות בנתיבים פנימיים חדשים.

כאן אפשר לצפות בסרטון הטור ביוטיוב