טיוטה ראשונה מחורבנת

תמונה: סירת נייר לבנה שטה בים כחול. פוסט: טיוטה ראשונה מחורבנת

מכולם, דווקא האנשים הכותבים – היודעים בינם לבין עצמם שהכלי שלהם לביטוי הוא מילים – נכנסים לאיזו שהיא מצוקה פנימית בבואם לכתוב.

דרמה מתחוללת בתוכם:

רעיון יפהפה ובעל ערך – נחת בשמים שלהם – ברכה גדולה כשלעצמה – אבל, וזה אבל גדול ומלחיץ – עכשיו הוא יושב שם, וזה עליהם לבטא אותו במילים הטובות, הנכונות, היפות והמדויקות ביותר – שיוציאו אותו מן הפנים החשוך, הרך והנעים, אל אור המציאות החיצונית.

וזה רק נעשה גרוע יותר: כי תוך חצי שעה, גג שעה, הם גם מבינים, שאם לא יבטאו אותו החוצה, לא יהיה שקט. הוא ימשיך להתרוצץ להם שם, לנקוש להם בראש מבפנים ולרצות להיות מבוטא. במילים. יפות. צלולות. בגוונים הנכונים, בטמפרטורה ובמרקם המתאימים. איזה בְּרֹוךְ!!

זה מלחיץ, זה תובעני, ונראה כמו רף גבוה מדי כל פעם מחדש. ככול שמה שאנו רוצים להעביר במילים יפה ומשמעותי יותר, כך הכתיבה מלחיצה יותר.

ליילד רעיון החוצה מיטבית, כרוך בצירי לידה של חששות וספקות.

אבל סיפורו של תהליך יצירה מוכרח להסתיים בהפי אנד.

אז הנה הבשורות הטובות:

יש דרך ותהליך כתיבה שעוזר לנו להשתחרר מאדי הספקות והחששות המסחררים.

זה כשלעצמו מספיק לגמרי, אבל יש עוד!

כי זו גם הדרך הטובה, הנכונה, היעילה והמדוייקת שמייצרת את הטקסטים הטובים, המשמעותיים, העמוקים והיפים ביותר. יותר מזה אנחנו באמת לא צריכים.

המינגווי אמר: "הטיוטה הראשונה של כל דבר היא זבל". אן למוט, סופרת אמריקאית מצליחה ומנחת סדנאות כתיבה קוראת לזה: "טיוטה ראשונה מחורבנת".

ולא משום שהם זלזלו בטיוטה הראשונה, להיפך: הטיוטה הראשונה מוכרחה להיות זבל ומחורבנת, כדי שהטיוטה האחרונה תהיה משובחת. מחורבן הוא המצוין החדש.

מדוע ולמה?

כי זהו השלב הבראשיתי, הראשוני, של הכתיבה, שבו אנחנו מעלים, שולים ואוספים מתוכנו את כל החומרים, הרגשות והתחושות, המראות והקולות של הטקסט.

בשלב הזה אנחנו מרוכזים וממוקדים פנימה לתוכנו. מקשיבים, וכותבים, שופכים אל הדף את כל מה שצף ועולה. מכוונים את עצמינו לכתיבה לגמרי אינטואיטיבית, אסוציאטיבית, שיטפון של כל מה שרוצה להיכתב.

בשלב הזה אין ניסוח, אין סגנון, ואין סינון. אנחנו הרפתקנים שנותנים לרעיון אחד לגרור ממעמקים רעיון נוסף, שבתורו גורר רעיון שלישי.

בלי שליטה, בלי בקרה.

מה שלמעשה אומר שטיוטה ראשונה היא מצב תודעתי, לא טקסט.

הבשורות הטובות הן שאין דבר משחרר, מהנה ומספק יותר מכתיבה של טיוטה ממש ממש מחורבנת.

והשלב הבא הוא קל:

למחרת, או אחרי כמה ימים, כל אחד והקצב שלו, ניגשים לטקסט בעיניים רעננות ועם מרקר צבעוני. קוראים אותו בתשומת לב, ומסמנים את השורות החשובות, הטובות בעינינו, אלה שקוסמות לנו, ושאנחנו רוצים להמשיך לעבוד איתן.

שומרים את קובץ הטיוטה הראשונה במחשב, שומרים תמיד את כל הדראפטים המוקדמים, אולי נרצה למצוא שם משהו בהמשך, פותחים קובץ חדש, ומעתיקים אליו את המשפטים שסימנו לנו. משם ממשיכים לטיוטה שניה ושלישית, שעל תפקידן בתהליך נדבר בפוסטים הבאים.

וכאן אפשר לצפות בסרטון של טור ההדרכה הזה ביוטיוב