הפינה שאני רוצה לסגור בטור ההדרכה הזה היא המחשבה על הקורא, על ההד, שיהיה או לא יהיה לטקסט שאני כותבת – תוך כדי תהליך הכתיבה.
אל תוך הרגעים הכי פנימיים ועמוקים בין אדם ובין עצמו, נמסכת ונמהלת מחשבה על הקורא המדומיין של הטקסט, שאני ברגעים אלה כותבת.
עכשיו, זה נכון שכתיבה היא פעולה של תקשורת:
כותב מניח קורא בצד השני של הקו, מוען מניח נמען.
זה טבעי, ונכון וזה בסדר.
אבל! זה פוגע בתהליך הכתיבה, וזורק אותנו החוצה ממנו. כי זה סותר אותו. אל תוך הרגעים הקדושים והמופלאים של הכתיבה, אנחנו מניחים למחשבה חיצונית, זרה ולא קשורה, להסתנן.
איך יכול להיות שבתוך הרגעים האלה מתגנבת לי מחשבה, או אולי אני אפילו לוקחת בחשבון את הקורא? ואיך הוא יגיב? ואם הוא יאהב? או יתחבר? מה??
אז איך סוגרים את הפינה הזו?
אנחנו מחליטים, מבינים ומסכימים שכשאנחנו כותבים – אנחנו כותבים, אנחנו כותבים, אנחנו כותבים.
הכל מסביב מתפוגג, ואנחנו מרוכזים פנימה, כי רק ככה אפשר באמת לכתוב. כתיבה אמיתית, עמוקה, פנימית ומשמעותית, מקורית ואותנטית.
הנה מה שיונה וולך כתבה על הרגעים האלה:
"החופש ההכרחי
ואני שיש."
("תת הכרה נפתחת כמו מניפה", עמוד 288)
אנחנו נותנים לעצמינו את החופש לכתוב, בלי מחשבה על שום דבר, חוץ מעל מה שרוצה להיכתב.
"ואני שיש": וזה כל מה שייש בזמן הכתיבה, אני.
