מחורבן זה המצוין החדש

תמונה של הרבה ניירות מקומטים. פוסט: מחורבן זה המצוין החדש

שאלה:

מה הסיפור הזה עם הטיוטות? ראשונה? שניה? שלישית? מה בכלל ההבדל ביניהן? מה זה חשוב או משנה? ומה אני אמורה לעשות בכל אחת מהן?

בתמיהה ובלבול,

מיכל.

תשובה:

מיכל יקרה,

משנה ועוד איך. בלי לדעת, כנראה, נגעת באחד השלבים החשובים, אם לא הכי, בתהליך הכתיבה – בטיוטות השונות המרכיבות את כל הדרך אל הסיפור השלם.

הזכרתי בטור הראשון את משפטו המפורסם של המינגווי "הטיוטה הראשונה של כל דבר היא זבל".

"מה?" את שואלת, "למה? ואם יצא לי פצצות כבר בהתחלה?"

אנחנו, כמובן, לוקחים בחשבון התרחשותם של ניסים, כחלק מובנה מתהליך הכתיבה (למרות שזה לא נשמע כך – אני רצינית לגמרי), וכמו שלפעמים השמלה הראשונה שמדדת בקניון היא גם זו שקנית בסוף (אחרי ארבע שעות בהן בדקת עוד שלושה קניונים) כך גם יכול להיות, שברגע של התגלות תנחת עלייך טיוטה ראשונה ומושלמת.

אבל כיון שהסיכויים שזה יקרה על בסיס שגרתי וקבוע הם מינוס אלפיים, נשוב מעלילת המשנה הזו אל העלילה העיקרית: כתיבה היא תהליך.

זה אולי נשמע ארוך ומייגע, אבל החדשות הטובות הן שאם המינגווי, זוכה פרסי פוליצר ונובל, אומר שההתחלה קשה ומחורבנת, אנחנו במצב מצוין.

"מה כל כך מצוין בזה?"

כי, בנינו? לכתוב ממש ממש מחורבן? אנחנו בטוח יודעים.

"הבנתי" את אומרת "ומשם זה ממשיך היישר אל הנובל"

את זה לא אמרתי. תלוי.

"שניה, אז למה הוא לא המשיך לדבר על הטיוטה השניה והשלישית? למה רק על הראשונה?"

כי היא הכי חשובה. הטיוטה הראשונה היא לפני הכל מצב פנימי (של הכותב). אנו מגבשים לעצמינו את החומרים, ואם נהיה עסוקים בכך שהם יצאו נקי ואלגנטי, לא נהיה פנויים לחפירות העומק הדרושות כדי להגיע לחומרים מעניינים וטובים.

בשלב שבו אני עוסקת בתפקידן של הטיוטות השונות בסדנאות הכתיבה שלי, אני מחלקת בשיא הרצינות דפים ריקים עם כותרת ענק באותיות מודגשות: טיוטה ראשונה מחורבנת. (מונח שטבעה אן למוט, סופרת אמריקאית רבת מכר). אני מפצירה במשתתפים לא לחשוב על מה שהם כותבים, ואם אפשר – לא לחשוב בכלל. רק לכתוב. ממש ממש מחורבן.

לא אכפת לי בשלב הזה מה הם כותבים, אכפת לי איך הם בתוכם כשהם כותבים. כי בשלב הזה מצב מאפשר, מחובר פנימה, כנה ואמיץ, הוא הערובה לחומרים משמעותיים לסיפור שלנו. סדר בבלגן נוכל לעשות אחר כך.

בשלב הזה של הטיוטה הראשונה כדאי וצריך לכתוב הכל. כולל השטויות. לתת לפרץ הזה (של החומרים) לצאת, בלי לעשות חשבון לשום דבר. את תגלי שזה מפתיע ומענג, דקה לפני שכתבת לא היה לך מושג שזה מה שעומד להגיע. המצב המבורך והפורה הזה אפשרי רק בשלב של הטיוטה הראשונה.

(אני רק ממליצה להכחיד בסוף התהליך את המחברת או את הקובץ, כי כשירצו לתת לך נובל יחפשו את הטיוטה הראשונה).

בטיוטה השניה אנחנו מסדרים, מנקים, מנכשים וגוזמים. כדאי להניח לסיפור בין שלב לשלב, גיליתי שדרושים שבועיים לפחות כדי שנוכל לבוא אליו שוב בעיניים רעננות.

בשלב הזה יהיה לך מאוד ברור מה את רוצה להשמיט ולמחוק. מה לא צריך להיות שם.

ובטיוטה השלישית את מדייקת. גם את המבנה (אולי צריך להחליף בין ההתחלה לסוף?),

גם את הדמויות (אולי הדמות הזו מושלמת מדי? הוסיפי לה איזו שהיא שריטה, שתוסיף לה אמינות וחיים), וגם את השפה (הדיאלוג הזה נשמע מלאכותי מדי, הקשיבי, איך הם מדברים באמת?)

זהו. עכשיו אפשר להגיש לעורך.

פורסם ב"וואלה! תרבות" 16 בנובמבר 2015 https://e.walla.co.il/item/2905889