סופיוניאלפייםשתיימעשרה
אוולין יקרה,
הפכתי את המילה סוף וחזרתי לגיל שמונה
פוס ו-אמרנו אז אחד לשני והתכוונו להפסיק לרגע את המשחק, לקחת אוויר ולהמשיך אחר כך.
וכך מרגיש סיום החוויה המשחקית הרצינית של מפגשי איתך.
כל הזמן אימנת אותי במגרש לשחק עם מילים ורעיון,
להרכיב ולפרק את הפאזל הלא ידוע מראש,
לאסוף מילים מהריצפה,
להכנס לתוך משפטים ולצאת עם ראש מורם
שנוגע באן למוט או בעיניים הטובות
בפיך משרוקית הזמן
שמזמינה למרוץ עם עצמנו
מול גבעות ופרוזדורים שעוד מלא אבנים מאחורייהם.
כשהצעת להמציא יותר אותיות נדלקה נורתי,
כשהבאת תותים זלגו מילים אדומות על מחברתי.
בכתיבת הרצף חשבתי על הרבה
רצפים, פינות, קוצים, חוטי חשמל, ניילונים ושמלות.
כששלחת אותי להביא תמונת ילדות,
החזרת לרגע את ילדותי לתוך חדר בבחת של ברל.
כמה מופלא הוא משחק זה,
שבאותה עט ובאותה עונה אני בכל מקום
מטיילת על פילים מעופפים
ונוחתת על מרבד מנייר עיתון.
וכשהוצאת את המשרוקית מפיך,
יצאו מילותיך מלטפות ודואגות,
כאווזה שיודעת בעל פה את השביל לאגם.
ואנו אחרייך בוטחים ומתקשקשים
במי השלייה.
תודה על הבקרים,
והשיטוטים בכל הפינות,
בין כבד לצלעות,
בין קל ללב.
באהבה
ענת עין דור
